וַתָּ֣רַע לַעֲשׂ֔וֹת מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֑יךָ וַתֵּ֡לֶךְ וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֤ים וּמַסֵּכוֹת֙ לְהַכְעִיסֵ֔נִי וְאֹתִ֥י הִשְׁלַ֖כְתָּ אַחֲרֵ֥י גַוֶּֽךָ׃ (ס)
ישמח משה
קח את המטה וגו' (במדבר כ ח), עד ויקדש בם (במדבר כ יג). הנה כדי להבין ענין מי מריבה. נקדים להבין מה שאמרו רז"ל במסכת גיטין (דף ס"ב ע"א) אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ודרשו מקרא (דברים יא טו-טז) ונתתי עשב בשדך וכו'. ונ"ל ליתן טעם לזה, ועל פי זה יתפרש הסמוכות (בפרשת עקב) ונתתי עשב בשדך וגו' ואכלת ושבעת, (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. על פי מה שפירש בספר ברית שלום בפרשה זו על הפסוק (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. ולי נראה על פי דבריו קצת בשינוי, דבאמת הגאוה היא סיבה לכל חטא ומרי, כענין שנאמר (דברים ח יד) ורם לבבך ושכחת, (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט וגו' ויטוש אלקו' וגו', והדעת נותן כי אם הלב נכנע ונשבר, לא יחפוץ ברע. והיינו וימירו את כבודם, ר"ל כל המרת הכבוד הוא בתבנית שור אוכל עשב, דהיינו על ידי זחות הדעת וגסות רוח, כמו דאיתא בברכות (דף ל"ג ע"א) וביומי ניסן, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה ביומי). והנה הגאוה נצמח ממילוי כרס, כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י' ע"ב) בפסוק (מלכים א' יד ט) ואותי השלכת וגו', לאחר שנתגאה זה וכו'. וכן אמרו (ברכות ל"ב ע"א) מלי כרסיה זני בישא, וכן כתיב (דברים לא כ) ואכל ושבע ודשן וגו', דעל ידי זה מתגאה ושולט יצר הרע בו להחטיאו אף בחמורה שבחמורות כמו עבודה זרה, לכך רצונו ית"ש שקודם שיאכל שעדיין לבו נכנע, יקח מוסר שיתן לבהמתו ויראה זחות דעתה, ויבין וישכיל בדעתו להשמר אחר אכלו, והבן כי נכון מאד הוא. והיינו פירושא דקרא ונתתי עשב בשדך וגו' ואחר כך ואכלת וגו' כמו שדרשו רז"ל, ולמה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', היינו כמ"ש ודוק. ועל פי זה יתבאר מ"ש הפוסקים (מג"א קס"ז) דבשתיה האדם קודם, ומקרא מלא הוא (בראשית כד יט-כ) ותכל להשקותו ותשאב לכל גמליו, וכן והשקת את העדה ואת בעירם, עד כאן. דהיינו משום הא דכתבו הפוסקים דמותר לשתות מים קודם התפילה, דבמים לא שייך גאוה (או"ח פ"ט ס"ג) והבן.
תולדות יעקב יוסף
וז"ש אל יפטור אדם העליון מחבירו מן חברת אוכלוסי' ורעותי' כי אם מתוך דבר הלכה כשהיא מכונה בסוד הליכה סוד המיעט כמ"ש לכי ומעטי א"ע וגו' וגם לכי גי' הלכה מתוך כך זוכרהו ר"ל שנעשה זווג ויחוד ע"י זכור המייחד אות ה' עם ו' והבן. ובשם המנוח החסיד מוהרי"ל פיסטנר שמעתי שראה כ' בספר א' שאין האורח רשאי לומר במפורש שיחזרו מן הלוי' שעושין לו מטעם המבואר שם ופי' הוא זלה"ה אל יפטיר אדם מחבירו כשרוצה לפטור מהם אל יאמר מפורש אלא ברמז והוא שיאמר דבר הלכה דהיינו שהדין הוא שאין לומר לאלו המלוין שיחזרו וכו' ומתוך כך זוכרהו שיזכירו וירגישו ודפח"ח. ונראה שהוא מרומז בדברי הש"ס אלא מתוך דבר הלכה שיש דבר בתוך הלכה והוא אותיות לך ומתוך כך זכרהו שירגיש ויזכור על כוונתו שילך לו וק"ל.
תולדות יעקב יוסף
ובזה יבואר ג"כ פסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד והוא כי ביארנו הש"ס כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן והוא ע"פ משל הנ"ל כי מצד שמצא בעצמו שמץ דבר טומאה אז יוכל עי"ז להתחבר עם אנשי המוני עם שהוא רמז אל שינוי לבושיו משא"כ בלא"ה א"א להוציא יקר מזולל כי היקר נמשך מזולל שע"י זוללת שבחכם מתחבר עם איש המוני לעשותו יקר. וז"ש מי יתן טהור מטמא כי מצד שמץ טומאה שבחכם שנתחבר עם איש המוני עד שעשאו טהור. וז"ש לא אחד כי אדם נק' עולה ויורד ואינו במדריג' אחד כדי שבירידתו ימצא מקום להתחבר עם אותן המדריגות הפחותין שבהמוני עם ויקרבם אליו ואו ה' אלדיו עמו ויעל וק"ל. עוד י"ל כי בתיקונים לבסוף כת' וז"ל ואין אדם מקיים מצות ל"ת כתקנה אלא בבוא דבר עבירה לידו ולא עשאה מפני מצות המקום אבל ביושב ובטל לא קיים מצות ל"ת עכ"ל. והוא ע"ד שאמרו חז"ל אל יאמר א"א בבשר חזיר אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי וכו' וכמו שכתבתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו' יעו"ש. והטעם כי בזה מקיים ואהבת את ה אלדיך בכל לבבך בשני לבבך ביצה"ר וביצ"ט כי עובד ה' עם היצ"הר ג"כ כשהוא מכניעו משא"כ בלב א' לאו נעשה אחד כי אם ע"י חיבור ב' הפכים יחד וכמ"ש גוי אחד בארץ יעו"ש בזוהר. וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל כשהטהרה נמשך מן הטמא שהוא היצה"ר הוא תכלית השלימות מטעם כי לא אחד כי הם ב' הפכים והוא עשאן אחד. ולכך יש ב' פירושים לא אחד לשון בתמי' וגם כפשוטי' ושניהם אמת וכאמור וק"ל.